RelatioNet GR BE 25 DE PO

מידע אודות דנציג (העיר החופשית)

2005-07-19T04:10:00.000-07:00

העיר החופשית דנציג
העיר החופשית דנציג הינו השם שניתן לממשל בעיר גדנסק בשתי תקופות היסטוריות: תקופת נפוליון, והתקופה שבין מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה. הסכסוך בדבר מעמדה של העיר החופשית דנציג, בין גרמניה הנאצית ובין פולין היה העילה המיידית לפרוץ מלחמת העולם השנייה.
העיר החופשית דנציג בתקופת נפוליון
"העיר החופשית דנציג" (בצרפתית – "Ville Libre de Dantzig") הייתה מדינה עצמאית למחצה שייסד הקיסר הצרפתי נפוליון במהלך המלחמות הנפוליוניות. בין 9 בספטמבר 1807 ועד ל-22 בינואר 1813 נהנתה העיר משלטון אוטונומי, שהשתרע על העיר דנציג עצמה, שפך הנהר ויסלה וחצי האי הל.
לאחר קונגרס וינה בשנת 1815, סופח שטח זה לפרוסיה, והפך לבירת המחוז "מערב פרוסיה". האוטונומיה ממנה נהנו תושבי העיר אבדה.
בין שתי מלחמות העולם
לאחר מלחמת העולם הראשונה, החליטו מעצמות ההסכמה להקים בשטחה של פולין מדינה עצמאית, לאחר שזו הייתה מחולקת בין האימפריה הרוסית, האימפריה הגרמנית והאימפריה האוסטרו הונגרית. עוד בינואר 1918 נשא הנשיא האמריקני וודרו וילסון את "נאום ארבע עשרה הנקודות" בו קרא להקמתה של פולין עצמאית, איתנה מבחינה כלכלית ומדינית, ובעלת מוצא אל הים הבלטי. גרמניה המובסת שלאחר המלחמה, נדרשה להעניק למדינה החדשה את המוצא אל הים. לשם כך נוצר המסדרון הפולני – רצועת אדמה ברוחב של כארבעים ק"מ, שחיברה בין פולין ובין הים הבלטי. בנקודת החיבור, בה נשפך הנהר ויסלה אל הים, עמד הנמל בעיר דנציג. בתחילה דרשו נציגי פולין במשא ומתן, כי אף העיר דנציג תינתן להם, אך הוחלט כי בשל העובדה שבעיר ובסביבותיה רוב מוחלט לגרמנים האתנים, לא יתאפשר הדבר, בשל היותו הפרה של עקרון ההגדרה העצמית, אשר היה בין השיקולים שנלקחו בחשבון בשרטוט מפת אירופה שלאחר המלחמה., בין הצדדים להסכם ורסאי.
אם בשל התקדים מתקופת נפוליון, ואם כפתרון שנמצא אף למקומות אחרים, כגון העיר ממל (כיום קלאיפדה, ליטא), הוחלט להקים במקום "עיר חופשית". ב10 בינואר 1920 הוכרז על הקמתה של העיר החופשית, שכללה את העיר דנציג, וסביבותיה, בשטח כולל של 1,966 קמ"ר, ואוכלוסיה של 357,000 איש בשנת 1919. כ-.90%.מתושבי "העיר החופשית" היו גרמנים במוצאם, וכ-8% פולנים. על פי הסכם ורסאי הופרדה העיר מגרמניה, והושמה תחת חסותו של חבר הלאומים. לפולין נשמרו זכויות מיוחדות כלפי העיר – פולין ייצגה את העיר כלפי חוץ, והייתה באיחוד מכס עמה, ומסילת הברזל שהובילה אל העיר נשלטה על ידי פולין. עמדה צבאית בתוך הנמל בשם וסטרפלאטה ניתנה אף היא לפולין. בעיר עצמה היו שני משרדי דואר, האחד עירוני, ואילו השני פולני.
בעיר שהה באופן תדיר נציב עליון מטעם חבר הלאומים. תפקידו של הנציב היה בדרך כלל לפתור סכסוכים בין פולין ובין העיר החופשית, ולא הייתה לו סמכות להתערב בענייניה הפנימיים של העיר. עד לשנת 1933 שימשו בתפקיד מספר אישים מבריטניה, איטליה, הולנד ודנמרק שהתחלפו בממוצע אחת לשנתיים.
הפולנים לא ראו את קיומה של העיר בעין יפה, ולא רצו להיות תלויים בה לצרכי הסחר הימי. בסמוך לעיר, בעיירה בשם גדיניה שהייתה בשטח פולין, הוקם נמל, שבשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה עברו בו 80% מן הסחורות שנכנסו לפולין, והוא היווה תחרות משמעותית לסחר שעבר דרך העיר החופשית דנציג.
המפלגה הנאצית הוקמה בדאנציג בשנת 1933. בבחירות שנערכו במאי 1933 זכו הנאצים ל-50.3% מן הקולות. מנהיגם, ששימש כנשיא הסנאט של העיר החופשית דנציג, הרמן ראושנינג, התאכזב מהיטלר, ונמלט בשנת 1934 לארצות הברית, שם הזהיר מפני ה"פיהרר", במספר ספרים שכתב. אך גם לאחר עזיבת ראושנינג המשיכה הנהגת דנציג להיות נאצית, בהנהגתו של פושע המלחמה ארתור גרייזר אשר נידון למוות לאחר המלחמה והוצא להורג על ידי הפולנים. עם זאת, מעולם לא הצליחו הנאצים של דנציג לקבל את הרוב הדרוש על פי החלטת חבר הלאומים, שני שלישים, על מנת לשנות את חוקת "העיר החופשית" ולהביא לסיפוחה לגרמניה. בתקופה זו נחקקו בעיר חוקים כנגד היהודים וכנגד הקתולים.
על מנת ליישב את המשבר נשלח אל העיר כנציב עליון מטעם חבר הלאומים האירי שון לסטר, אשר שימש בתפקיד עד לשנת 1937 עת מונה למשנה למזכיר הכללי של חבר הלאומים (ולאחר מכן, בשנת 1940 למזכיר הכללי). בתקופת שהותו בעיר מחה לסטר כנגד הממשלה הגרמנית על רדיפת היהודים. לאחריו שימש בתפקיד ההיסטוריון השוויצי הידוע קרל יעקוב בורקהרדט, אשר שימש לאחר מכן כנשיא הצלב האדום בז'נבה. בתפקידו זה עשה בורקהרדט נסיונות לפייס את הגרמנים.
לאחר סיפוחה של אוסטריה אל "הרייך" ולאחר הסכם מינכן אשר העניק לגרמניה את צ'כוסלובקיה, החל היטלר להעלות דרישות טריטוריאליות בפולין, כאשר העיקרית מביניהן הייתה מסירת דנציג לידיהם. עוד באוקטובר 1938 העלה שר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ את הדרישה בפני השגריר הפולני בגרמניה. הדרישה הפכה יותר ויותר תקיפה, ולוותה במסע תעמולה לפיו מתעללים הפולנים בבני המיעוט הגרמני בפולין, שנועד להכשיר את לבבות הגרמנים למלחמה עם פולין, כשם שמסע תעמולה דומה נוהל באשר להתעללות הצ'כים בגרמנים בחבל הסודטים כאשר חשב היטלר לפלוש לחבל זה, בטרם ניתן לו ללא קרב בהסכם מינכן.
במהלך תקופה זו הוזרמו אנשים חמושים ונשק מגרמניה אל העיר החופשית, דבר שעורר את חמתה של פולין, אשר הורתה לאנשיה למנוע את הברחת הנשק ולו אף בכוח. במהלך חודש אוגוסט 1939 הגיעו הדברים לידי משבר. היטלר נפגש עם בורקהרדט ומסר לו כי פניו למלחמה. הסכם ריבנטרופ מולוטוב אשר הבטיח את אי התערבותה של ברית המועצות אם תפלוש גרמניה לפולין, איפשר את תכניתו של היטלר, אשר הייתה מוכנה לביצוע מזה מספר חודשים, לכיבושה של פולין.
ב1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין, כאשר העילה המיידית לכך הייתה התקפה מבויימת על תחנת רדיו בגבול הפולני, במסגרתה התחפשו אנשי SS לפולנים, ושידרו מסר בפולנית לפיהם השתלטו על תחנת הרדיו, תוך שהם משאירים אחריהם גוויות של אסירים שנרצחו, כאילו אלו השתתפו במתקפה. מעבר לכך היה מעמדה של דנציג התירוץ שהביא לפרוץ המלחמה. ברור כי לא ההתקפה על גלייביץ ולא מעמדה של דנציג הם שהביאו למלחמה, כי אם ראיית העולם הנאצית, לפיה עליהם לכבוש לעצמם "מרחב מחייה" (לבנסראום) במזרח, לשעבדו, ולהשמיד את הגורמים "הנחותים מבחינה גזעית" המצויים בו. עניין זה לא היה ברור לתומכי הפייסנות במערב, ובמיוחד לזרם ה"תבוסתני" בצרפת, אשר הפך לססמתו את כותרת המאמר של הפילוסוף והפוליטיקאי הפשיסט הצרפתי מרסל דאה, אשר פורסם בעת הויכוח על דנציג בחודש מאי 1939 – "?Mourir Pour Danzig” - "למות בעד דנציג?".
יום לאחר הפלישה הגרמנית, ב2 בספטמבר 1939 הצביעה ממשלת העיר החופשית על סיפוחה של העיר לגרמניה, וכך תם פרק "העיר החופשית דנציג" בהיסטוריה של העיר. הפולנים שנותרו בעיר, במיוחד עובדי משרד הדואר, גילו התנגדות, ולחמו כנגד הגרמנים. משנתפסו על ידי הגרמנים, לא ניתן להם מעמד של שבויי מלחמה, והם נשפטו כפורעי חוק, ונדונו למוות.העיר נכבשה על ידי כוחות פולניים ב30 במרץ 1945. בועידת פוטסדם הוחלט על מסירתה של העיר לפולנים. תושביה הגרמנים של העיר גורשו ממנה. כיום העיר הינה עיר נמל חשובה בפולין בשם גדנסק.

:שטר כסף של העיר דנציג

(המידע נאסף מאתר "ויקפדיה")

מידע אודות פולין במלחמת העולם השנייה (העיר דנציג בסיפוח)

2005-07-19T04:02:00.000-07:00

היסטוריה של פולין: מלחמת העולם השנייה
ב 1 בספטמבר 1939, ללא כל הכרזת מלחמה, פלשה גרמניה הנאצית לפולין. התואנה המיידית לפלישה הייתה ההתקפה על תחנת הרדיו בגלייביץ, אשר הייתה פרובוקציה שבויימה על ידי הSS. מזה מספר חודשים היו הצדדים חלוקים בשאלת מעמד העיר החופשית דנציג ומעמדו של המסדרון הפולני, אך ברקע הדברים הייתה האידיאולוגיה הנאצית לפיה יש לכבוש במזרח טריטוריה שתשמש כ"מרחב מחייה" (לבנסראום), שאת תושביו הנחותים מבחינה גזעית יש להשמיד ולשעבד. אין מקום בעולם בו יושמה תורה זו באופן מקיף יותר ומחריד יותר מפולין בשנות מלחמת העולם השנייה.

הפלישה הגרמנית והסובייטית
הכוחות הפולנים התנגדו לפלישה הגרמנית בכל כוחם, אך מלכתחילה היה מצבם האסטרטגי חמור, שכן גרמניה וצ'כוסלובקיה שהייתה לפרוטקטורט גרמני לאחר הסכם מינכן (במסגרתו קיבלה אף פולין נתח קטן מצ'כוסלובקיה) הקיפו את המדינה משלושה עברים. פולין הייתה הזירה הראשונה בה השתמשו הגרמנים בטקטיקת "מלחמת הבזק" (בליצקריג) – התקדמות מהירה של ארמיות משורינות, ושימוש במפציצי צלילה על מנת לשבור את קו ההגנה של האוייב, להתקדם אל עורפו, לכתר את כוחותיו ולהשמידם במהירות. טקטיקה זו כללה אף מרכיב מובנה של הפצצות טרור על אוכלוסייה אזרחית. אל מול עוצבות הטנקים הגרמניות עמד הצבא הפולני המבוסס על עוצבות פרשים. הצבא הפולני וחיל האוויר הפולני לא היו ערוכים להתמודד כנגד הצבא הממוכן וההתקפי ביותר בעולם, המצויד במיטב המכשור המודרני. הגרמנים נהנו מעדיפות מספרית וטכנולוגית בים, באוויר וביבשה.
בריטניה וצרפת כיבדו את ערבותם לפולין בהכרזת מלחמה על גרמניה, אך לפעולה זו לא הייתה כל השפעה על הצבאות הגרמנים השועטים לתוככי פולין. ההסכם הצבאי הצרפתי פולני, שנחתם ב19 במאי 1939 דיבר במפורש על כך שהצבא הצרפתי יתקוף את גרמניה אם תותקף פולין (בעוד שהערובה הבריטית הייתה כללית ובלתי מפורשת). הוורמאכט היה עסוק בהתקפה על פולין, והצרפתים נהנו מעדיפות מספרית מכרעת בגבולם עם גרמניה, אך הצרפתים לא נקטו בכל פעולה שהיה בה כדי לסייע לפולנים המותקפים. תשע דיביזיות (מתוך 102 שהיו מוכנות לפעולה) של צבא צרפת נכנסו אל שטח גרמניה בחבל הסאר, התקדמו לעומק של שמונה קילומטרים וכבשו כעשרים כפרים נטושים, ללא התנגדות כלשהי. "מתקפת הסאר" לא הביאה להסטת חייל גרמני אחד מפולין אל המערב. חיל האוויר הבריטי, השליך כרוזים על אדמת גרמניה, במבצע שכונה על ידי הגנרל אדוארד ספירס "לוחמת קונפטי". משנראה כי הגרמנים מביסים את פולין, ובקרוב יוכלו לשוב ולהפנות חיילים אל המערב, הורה המטה הכללי הצרפתי על נסיגה, וב 4 באוקטובר שבו הכוחות הצרפתים אל העמדות בהם החזיקו טרם המתקפה.
הממשלה הפולנית חזתה כי הגרמנים יתקיפו בכוח מוגבל, על מנת לכבוש את השטח השנוי במחלוקת באזור "המסדרון", ולאחר מכן ידרשו הפסקת אש. לאור תחזית זו ריכזו הפולנים את כוחותיהם לאורך הגבול המערבי, על מנת להגן על האזור התעשייתי העיקרי מסביב לערים פוזנן, ולודז'. דבר זה איפשר לגרמנים פעולה בתנועת מלקחיים, עת חלק מן הכוחות פורצים מזרחה מפומרניה וחלק מן הכוחות פורצים מערבה מפרוסיה המזרחית, ועד שהחליטו ראשי הצבא להסיג את החיילים אל קו הנהר ויסלה היה כבר מאוחר מדי. ב14 בספטמבר הייתה העיר ורשה נתונה במצור. בתוך שבוע היה הצבא הפולני כלא היה. רובו הושמד בתנועת המלקחיים שסגרה עתה על ורשה, ואחרי היתרה רדפו היחידות הממונעות הגרמניות. חיל האויר הפולני הושמד על הקרקע עוד בימים הראשונים של הלחימה. תנועת מלקחיים נוספת כיתרה את היחידות הפולניות שהצליחו להמלט מן הכיתור הראשון, דרומית לברסט ליטובסק. ב17 בספטמבר עדיין היו חיילים בודדים שגילו התנגדות בתוך כיסי הכיתור, אך ההתנגדות הפולנית המאורגנת הייתה כלא הייתה, וממשלת פולין נמלטה אל הגבול הרומני.
ב17 בספטמבר 1939 נע הצבא האדום מערבה, אל תוככי פולין. על פי הנספח הסודי להסכם ריבנטרופ מולוטוב חולקה פולין בין הנאצים ובין ברית המועצות כאשר קו הגבול מקביל בערך לקו קורזון ההיסטורי מ1919. ב18 בספטמבר נפגשו צבאות הרוסים והנאצים בברסט ליטובסק.
ורשה עדיין גילתה התנגדות, והופצצה מן האוויר בהפצצה כבדה ב27 בספטמבר שגבתה קורבנות אזרחיים רבים. יחידות פולניות גילו התנגדות בורשה עוד במהלך חודש אוקטובר 1939. בחבליה ההרריים של פולין החלו יחידות צבא להתארגן באופן מחתרתי ללוחמת פרטיזנים.
הנשיא הפולני איגנצי מושצ'יצקי העביר את סמכויותיו לממשלת פולין הגולה בפריז בטרם חצה את הגבול אל רומניה שם נעצר. אלפי חיילים נוספים חצו את הגבולות אל רומניה ובולגריה במטרה להגיע אל מדינות המערב, ולהמשיך שם בלחימה. אלפים נוספים נפלו בשבי הגרמני, ובשבי הרוסי. אלו גם אלו לא שפר גורלם. בחודש אוקטובר 1939 המדינה הפולנית לא הייתה עוד.

ביתורה של פולין
לאחר כיבושה של פולין, ניתנו על ידי אדולף היטלר שני צווים (ב8 באוקטובר וב12 באוקטובר 1939) אשר סיפחו לגרמניה חלקים נרחבים ממערב פולין. חלקים אלו כללו את אזור המסדרון הפולני והעיר החופשית דנציג, וכן את פרוסיה המערבית ושלזיה עילית, אשר סופחו לפולין בהסכם ורסאי, אך גם חלקים אשר היו פולנים ללא עוררין, הן מבחינת ההיסטוריה שלהם והן מבחינת הרכב אוכלוסייתם, לרבות העיר לודז' אשר הייתה העיר השנייה בגודלה בפולין. שיטחם של חלקים אלו היה 94,000 קמ"ר ואוכלוסייתם 10 מליון נפש, רובם הגדול פולנים.
על פי תנאי הסכם ריבנטרופ מולוטוב, אשר אושררו בהסכם מיום 28 בספטמבר 1939, סיפחה ברית המועצות לשיטחה את כל השטח שממזרח לנהרות פיסה, נריוב, בוג וסן, פרט לאזור שמסביב לוילנה אשר נמסר לליטא, ואזור סובאלקי אשר סופח אף הוא לגרמניה. באזורים אלו חיה אוכלוסיה מעורבת של פולנים, אוקראינים, בלארוסים ויהודים. השטח הכולל (לרבות השטח שנמסר לליטא) של השטחים שבשליטת ברית המועצות היה 201,000 קמ"ר, ואוכלוסייתו 13,500,000 נפש. רצועת אדמה צרה שהייתה חלק מהונגריה לפני 1914 ניתנה לסלובקיה.
לאחר ההתקפה הנאצית על ברית המועצות, בשנת 1941, המכונה "מבצע ברברוסה", חולקו טריטוריות אלו כדלקמן:
מחוז ביאליסטוק "הוצמד" (אך לא סופח) לחבל פרוסיה המזרחית.
מערב בלארוס, ומחוז וילנה, סופח ל"רייכקומיסריאט אוסטלנד" (הממשל הנאצי בארצות הבלטיות).
מחוז ווהלין סופח ל"רייכסקומיסריאט אוקראינה" (הממשל הנאצי של אוקראינה).
גליציה המזרחית סופחה לגנרלגוברנמן "הממשל הכללי" הנאצי במרכז פולין, והייתה למחוזו החמישי.

הממשל הכללי
מאמר ראשי - גנרלגוברנמן
לאחר סיפוח חלקים מפולין לגרמניה ולברית המועצות, נותר חבל ארץ גדול במרכז פולין בו הונהג "ממשל כללי" (בגרמנית "גנרלגוברנמן"). בירתו של חבל זה הייתה קרקוב. הממשל הכללי כלל ארבעה מחוזות – ורשה, לובלין, רדום וקרקוב.
המשפטן הנאצי הנס פרנק מונה למושל הממשל הכללי ב26 באוקטובר 1939. תחת ממשלו של פרנק בוצעו פשעים, שהיו מן האיומים שביצעו הנאצים. יהודי הערים הוכנסו לגטאות, ולאחר מכן הושמדו, ויהודי הכפרים נורו ב"אקציות" יזומות. האוכלוסיה הפולנית שימשה בעבודות כפייה בתעשיית הנשק הגרמנית.
עם ייסודו כללה אוכלוסיית הממשל הכללי כשנים עשר מליון נפש, בשטח של 94,000 קמ"ר, אך מספר זה עלה כאשר כ 860,000 פולנים ויהודים גורשו מן השטחים שסופחו לגרמניה. מבצעי השמדה שננקטו הן כנגד האוכלוסייה היהודית, והן כלפי האינטיליגנציה הפולנית, וחלקים אחרים באוכלוסיה אשר לא תאמו את עולם "הסדר החדש" שראו הנאצים בחזונם, כמו גם תנאי תברואה ותזונה לקויים במתכוון, הביאו לירידה מתמדת במספר האוכלוסין. גירושים לעבודת כפייה במפעלי הנשק בגרמניה אף הם תרמו לירידת מספר אוכלוסי הממשל הכללי. כמליון פולנים גורשו לגרמניה, ורבים מהם מתו בתנאים האיומים ששררו במקומות בהם הועסקו עובדי כפייה.

היחס הגרמני לאוכלוסייה הפולנית
הייתה זו מדיניותם של הגרמנים, לפיה פולנים שאינם ממוצא יהודי ייהפכו לצמיתים, ולבסוף יוחלפו במתיישבים גרמנים. במחוזות הממשל הכללי נאסר החינוך, פרט לחינוך יסודי, וכן נאסרו חיי התרבות והאומנות. האוניברסיטאות נסגרו, ואנשי האליטה האינטלקטואלית הפולנית – מרצים, סופרים, אנשי ממשל, עורכי דין, נרדפו והוצאו להורג. בשנת 1943 בחרו הנאצים בחבל זאמושץ' הסמוך לעיר לובלין כמקום שיועד להתיישבות גרמנית. תוכננו יישובים גרמניים, והאוכלוסייה הפולנית המקומית גורשה בשיטות אכזריות, אך מעטים היו הגרמנים שאכן הגיעו להתיישב במקום.
האוכלוסייה הפולנית המקומית סבלה מן הכיבוש הגרמני במספר צורות. רבים גורשו מאזורים שיועדו להתיישבות גרמנית, והוכרחו להתיישב באיזורי הממשל הכללי. מאות אלפים גורשו לגרמניה לעבודות כפייה בתעשיית הנשק ובחקלאות, ורבים מהם נספו שם בתנאי ההיגיינה והתזונה הירודים. מחסור כללי באוכל, דלק להסקה ותרופות שרר בארץ, וכתוצאה מכך גדל מאוד שיעור התמותה בקרב האוכלוסייה. אלפים נוספים נספו בפעולות תגמול אכזריות שיזמו הגרמנים מסיבות שונות. בסך הכל, נספו שלושה מיליוני פולנים (שאינם יהודים) כתוצאה מן השלטון הגרמני בפולין, בשיעור של 10% מן האוכלוסייה לפני המלחמה. כאשר מוסיפים למספר זה את שלושת מיליוני היהודים הפולנים שנרצחו, מגיעים לתוצאה לפיה למעלה מאחד מכל חמישה פולנים איבד את חייו כתוצאה מן הכיבוש הגרמני.
רוב הפולנים שאינם יהודים מתו כתוצאה מרעב, בריאות לקוייה, או עבודות כפייה, או בהוצאות להורג אינדיבידואליות במקום הימצאם, ולא כתוצאה ממשלוח למחנות ריכוז. פרט לאושוויץ ששת מחנות ההשמדה בפולין שימשו במיוחד להרג יהודים. היה מספר רב של "מחנות עבודה" (Gemeinschaftslager) לפולנים על אדמת פולין. רבים נספו במחנות אלו. אך רבים הם אף הפולנים שנספו במחנות הריכוז וההשמדה. האסירים הלא גרמנים הראשונים באושוויץ היו פולנים, שהיוו את רוב האסירים עד 1942, כאשר החלה ההשמדה השיטתית של היהודים במחנה זה. למעשה, הראשונים שהומתו בגז באושוויץ היו 300 פולנים ו-700 שבויי מלחמה רוסיים. פולנים רבים נשלחו למחנות ריכוז מחוץ לתחומי פולין – דכאו, רוונסברוק, מאוטהאוזן וזקסנהאוזן.

השואה בפולין
מאמר ראשי - השואה
רדיפת היהודים בפולין החלה מייד לאחר הכיבוש הגרמני. במשך השנתיים הראשונות הסתפקו הגרמנים בגזל הרכוש היהודי, ודחיסת היהודים בגטאות, ומשלוחם לעבודות כפייה. בתקופה זו פעלו הגרמנים בקרב היהודים באמצעות "מועצות יהודים" (יודנרט), כאשר עוד ב28 בנובמבר 1939 פירסם הנס פרנק צו המורה על כינון מועצות נבחרות בקרב הקהילה היהודית. בניגוד לפולנים שנאסרה עליהם כל צורה של ייצוג עצמי, נזקקו הגרמנים לאנשי היודנרט, על מנת לבצע את תכניתם הזדונית להשמדת היהודים. חברי היודנרט מצאו עצמם במצב בלתי אפשרי, בו שמשו כלי בידי האוייב המשמיד, אל מול ציפיות קהילתם כי ייצגו אותם נאמנה כלפי השלטונות הגרמנים, ויקלו על הגזרות שהושתו עליהם.
עם כיבוש חלקי פולין שהוחזקו על ידי ברית המועצות, ביוני 1941, החלו יחידות השמדה מיוחדות בשם איינזצגרופן לפעול בשטחים אלו, ולהרוג יהודים, לרוב ליד בורות ירי.
במהלך ועידת ואנזה ב20 בינואר 1942 הציע הד"ר יוזף בילר, שהיה "מזכיר המדינה" בשטחי הממשל הכללי, לריינהרד היידריך להתחיל ב"פתרון הסופי של בעית היהודים" בשטחי הממשל הכללי. עם זאת, ההמתות הראשונות בגז החלו במחנה חלמנו עוד בדצמבר 1941. בתקופה זו החלה השמדתם השיטתית של יהודי אירופה, והראשונים שנבחרו לכך היו יהודי הממשל הכללי. שישה מחנות השמדה הוקמו – אושוויץ, בלזץ, חלמנו, מאידנק, סוביבור, וטרבלינקה, ובהם הושמדו מליוני יהודים. מתוך אוכלוסייה של שלושה מליוני יהודים לפני המלחמה, שרדו כשלוש מאות ושמונים אלף יהודים לאחריה. מתוכם כחמישים וחמישה אלף יהודים בפולין עצמה, אשר הסתתרו ביערות ובקרב פרטיזנים, והיתר שבו מברית המועצות, נמצאו במחנות בגרמניה או לחמו בשורות הצבאות הפולנים – צבא אנדרס והצבאות ששיתפו פעולה עם הצבא האדום. כן כלולים במספר זה יהודים שהצליחו לצאת לארצות המערב בתחילת המלחמה.
קיימת מחלוקת בדבר תפקידם של הפולנים בהשמדת היהודים. לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי בפולין החל דיון חופשי וגלוי בנושא רגיש זה, בו השתתפו מפלגות פוליטיות פולניות, הכנסייה הקתולית, וארגונים יהודים בפולין ומחוצה לה.
לפני המלחמה היווה המיעוט היהודי בן שלושת מיליוני האנשים, כעשרה אחוזים מכלל האוכלוסייה. פולין הייתה ארץ קתולית אדוקה, וקיומו של מיעוט לא נוצרי כה גדול היה תמיד מקור למתח, ולעיתים לאלימות. האנטישמיות בפולין לבשה לעיתים אופי ממלכתי (כבזמנו של ראש הממשלה ולדיסלב גרבסקי) ולעיתים קיבלה עידוד מאת הכנסייה ומאת מפלגות פוליטיות. עם התקרב שנות השלושים לקיצן צברה האנטישמיות הפולנית תנופה. את המאורעות בפולין בזמן השואה יש לראות על רקע זה.
במהלך הכיבוש הגרמני רוב הפולנים היו נתונים במאבק על עצם קיומם. לא היה ביכולתם להתנגד באופן פעיל להשמדת היהודים אף אם רצו בכך. היו מקרים רבים של פולנים שסיכנו את חייהם בנסיון להציל משפחות יהודיות ולסייע ליהודים (פעולה שגררה בעקבותיה עונש מוות לאדם שביצע אותה ולכל משפחתו, ולעיתים אף לשכניו). בשנת 1942 נוסד בפולין אירגון חשאי בשם זגוטה (ראשי תבות בפולנית של הועד לסיוע ליהודים) בידי סופיה קוזאק. אין לדעת כמה הצליח הועד לסייע ליהודים, אך בנקודת זמן אחת, ב1943 היו תחת השגחתו 2,500 ילדים יהודים בורשה לבדה.
בפולין לא הייתה ממשלה מקומית של משתפי פעולה, כשם שהוקמה במקומות אחרים. מעט מאוד שיתוף פעולה ניתן לנאצים מן האוכלוסיה המקומית, פחות בהרבה מזה שניתן, לדוגמה בצרפת. הייתה זו תוצאה של היחס השלילי שנתנו הנאצים לאוכלוסייה, וכוונתם לרוקן את פולין מתושביה וליישבה בגרמנים. מכיוון שכך לא חפצו הנאצים בגיוס האוכלוסייה המקומית לעזרתם כמשתפי פעולה. כך, עובדי הכפייה הלא יהודים במחנות הריכוז, היו לרוב פולנים. תנועות המחתרת – "ארמיה קריובה" הלאומית, ו"ארמיה לודובה" הקומוניסטית, אסרו על השתתפות בהשמדת היהודים, והענישו את המשתתפים בעונש מוות. בשנת 1943 נשלח נציג הארמיה קריובה, יאן קרסקי לדווח לבעלות הברית על השמדת היהודים בפולין.
עם כל זאת, היה היחס הפולני לשואה מצד האוכלוסייה בכללותה לעיתים אדיש, ולעיתים אף משתף פעולה. הגרמנים ניצלו את הרגשות האנטישמיים של האוכלוסייה. רבים הסגירו את שכניהם היהודים, ויש שעשו לעצמם מחייה ממקצוע "צייד היהודים". באזורים המזרחיים של פולין הייתה האנטישמיות חזקה במיוחד, ורבים האשימו את היהודים בסיוע למשטר הקומוניסטי באזור שפעל בזמן הכיבוש של ברית המועצות. בעיירה ידוובנה במחוז ביאליסטוק הושמדו יהודי העיירה על ידי האוכלוסייה המקומית בסמוך לאחר כיבושה מן הגרמנים, ביולי 1941. פרטי תקרית זו עדיין שנויים במחלוקת, אם כי הממשלה הפולנית הביעה את צערה על פעולות האזרחים הפולנים.

התנגדות לכיבוש הגרמני
ההתנגדות לכיבוש הגרמני החלה כמעט מייד, למרות שישנו מרחב מועט בפולין המתאים לפעולות גרילה. ארגון ארמיה קריובה ("צבא המולדת") הנאמן לממשלה הפולנית בלונדון, נוצר כתוצאה מאיחודן של כמה קבוצות קטנות יותר בשנת 1942. בשנה זו נוצר אף הארגון השמאלי "גבארדיה לודובה" ("משמר העם") אשר הפך בתחילת שנת 1944 לארמיה לודובה ("צבא העם"). הארמיה לודובה נתמכה על ידי ברית המועצות, והייתה למעשה זרועה הצבאית של המפלגה הקומוניסטית הפולנית. בשנת 1944 היו כ-200,000 פולנים חברים בארמיה קריובה, וכ-35,000 בארמיה לודובה. בפעולות הארמיה קריובה נהרגו כמאה וחמישים אלף גרמנים.
ארגונים יהודים לוחמים הוקמו על אדמת פולין. מצבם של היהודים היה קשה ביותר. הם היו מבודדים בגטאות ובמחנות העבודה, ונמנע מהם קשר עם האוכלוסייה הכללית. הארגון היהודי הלוחם היה אך אחד מכמה ארגונים מזויינים שפעלו בגטאות. מרד גטו ורשה, באפריל 1943, היה הפעולה הגדולה ביותר וההירואית של אירגונים אלו. מרידות בגטאות נערכו אף בקרקוב, ברודי, צ'נסטוחוב, בנדין, ביאליסטוק ווילנה. ככלל היה יחסם של אנשי הארמיה קריובה למרידות היהודים עויין עד אדיש. בהוראת הממשלה הפולנית הגולה סופק מעט נשק ללוחמים היהודים, אך הוראה זו נתקלה בהתנגדות של לוחמי הארמיה קריובה בשטח, וכמעט שלא יצאה אל הפועל. עם זאת נעשו על ידי אנשי הארמיה לודובה נסיונות לסייע ללוחמים היהודים. ברוב המקרים לחמו היהודים לבדם.
במהלך 1943 בנתה הארמיה קריובה את כוחותיה לקראת התקוממות כללית ברחבי פולין, עם התקרבותו של הצבא האדום לגבולות פולין, וכאשר נהיה ברור כי מטרתו של סטלין הינה להקים משטר בובות קומוניסטי, אשר החל למעשה את פעולתו בלובלין אשר נכבשה על ידי הרוסים ביולי 1944, אך החל את התארגנותו על אדמת ברית המועצות ובשטחי פולין עוד מספר חודשים קודם לכן, עם התערערות היחסים בין הממשלה הגולה, אשר זכתה להכרת ברית המועצות עד לשנת 1943, ובין ממשלת ברית המועצות, עקב פרשת טבח יער קאטין. תכניתם של אנשי הארמיה קריובה הייתה להתקומם ברחבי פולין, להכות בגרמנים הנסוגים, ועם בוא הצבא האדום לקבלו לא כמשחרר, אלא כאורח. תכנית זו זכתה לשם הקוד מבצע סופה. במסגרת זו החלו בשנת 1944 אנשי הארמיה קריובה במלחמה בגרמנים בערים שונות, אליהן התקרבו כוחות הצבא האדום. ביולי 1944 התקרב הצבא האדום לורשה, וחנה על גדת הויסלה. מפקד הארמיה קריובה, הגנרל תדיאוש בור קומורובסקי הורה לאנשיו, ב1 באוגוסט 1944 להתקומם כנגד הגרמנים. במהלך החודשים אוגוסט וספטמבר 1944 לחמו אנשי הארמיה קריובה בגרמנים, אשר היו עדיפים במספרם ובחימושם, בעוד הצבא הרוסי עומד מנגד. סטלין אף מנע שימוש בשדות תעופה למטרת הצנחת אספקה ללוחמים על ידי בעלות הברית המערביות.
הלחימה בורשה הייתה נואשת. הלוחמים נלחמו מבית לבית, ורבים היו מקרי הגבורה וההקרבה. אנשי הארמיה קריובה מנו בין 12 ל-20 אלף לוחמים המצוידים בנשק קל, כנגד יחידות וורמאכט וSS חמושות היטב שמנו כעשרים אלף איש. לאחר 63 ימי לחימה נכנע בור קומורובסקי לגרמנים. בהסכם הכניעה נקבע כי שרידי הארמיה קריובה שייכנעו יקבלו מעמד של שבויי מלחמה. אך הדבר לא מנע תגמול ברוטלי כנגד האוכלוסייה האזרחית. העיר נחרבה כליל, מאות אלפים מבניה נהרגו, ורבים נשלחו למחנות עבודה.
בינואר 1945 הייתה פולין כולה בידי הצבא האדום. ההתנגדות הפולנית המאורגנת במסגרת הארמיה קריובה כבר לא הייתה קיימת. ב19 בינואר הודיעה הארמיה קריובה על התפרקותה. במועד זה לערך התאחדה הארמיה לודובה עם הצבא הסדיר הקומוניסטי הפולני שלחם כיחידה אורגנית של הצבא האדום.

לאחר המלחמה
הנס פרנק נתפס בידי חיילים אמריקנים במאי 1945, והיה אחד מן הנאשמים הראשיים במשפטי נירנברג. במהלך משפטו חזר אל חיק הדת הקתולית והביע חרטה, באמרו "אלף שנים תעבורנה, ואשמת גרמניה לא תימחה". יומניו שנתפסו על ידי בעלות הברית מהווים מקור היסטורי רב ערך, והם הובאו כראיה כנגדו במשפט. הוא נמצא אשם בפשעים כנגד האנושות ובפשעי מלחמה, וב1 באוקטובר 1946 הוצא להורג.
במהלך 1945 שורטטו מחדש גבולות פולין, בועידת ילטה ובועידת פוטסדם. בועידת ילטה בפברואר 1945 הציג סטאלין בפני בעלי בריתו המערביים עובדות מוגמרות בשאלת פולין. כוחותיו שלטו בפועל בפולין, ואנשיו, הקומוניסטים הפולנים, הקימו בפועל ממשלה. ברית המועצות שמרה בידיה את החלקים שכבשה בשנת 1939 (למעט העיר ביאליסטוק). תושביהם הפולנים של אזורים אלו גורשו מהם. כיום שייכים אזורים אלו לבלארוס, אוקראינה וליטא. כפיצוי על כך ניתנו לפולין חלקים נרחבים מגרמניה, מזרח פרוסיה, פומרניה ושלזיה, עד לקו הנהרות אודר-נייסה. תושביהם הגרמנים של אזורים אלו גורשו אל המערב, והם אוכלסו מחדש בפולנים מן המזרח.
הממשל בפולין ניתן בידי הממשלה הקומוניסטית, אשר החלה את פעולתה בלובלין ביולי 1944, ועד מהרה התגבש לממשלה של ממש בראשה עמד בולסלאב ביירוט. הממשלה הגולה בלונדון עמדה חסרת אונים כנגד התפתחוית אלו, שכן בשלב זה כבר חוסל כוחה העצמאי של הארמיה קריובה שסרה למשמעתה של הממשלה הגולה, עקב כשלון מרד ורשה. בעלות הברית המערביות נמנעו מלהתעמת עם סטלין בנוגע לנושאים אלו. עד שנת 1946 התקיים מעין מאבק צבאי בין שרידי ה-AK (אשר יצרו מחתרת שנקראה NIE, תחילת המילה הפולנית ל"עצמאות") ובין הרוסים. מפקד ה-NIE, הגנרל ליאופולד אוקוליצקי, אשר היה אף מפקדה האחרון של הארמיה קריובה, נתפס על ידי הרוסים ונשפט למאסר ממושך.
על מנת לפייס את בעלות הברית המערביות הוקמה ממשלת קואליציה, אליה הצטרף ראש הממשלה הגולה, סטניסלב מיקולאיצ'יק, אשר התפטר מתפקידו כראש הממשלה הגולה בלונדון, והגיע לשטחי פולין על מנת לשמש כסגן ראש הממשלה בממשלת הקואליציה שהקים ביירוט. אמנם בראש הממשלה עמד הסוציאליסט אדוארד אוסובקה מורבסקי אך השליטה בעמדות המפתח בממשל הייתה בידי הקומוניסטים. ביולי 1945 הכירו בעלות הברית בממשלה זו, והסירו את הכרתם בממשלה הגולה, אשר סירבה להכיר בשינויים הטריטוריאליים שהיו מוסכמים על בעלות הברית. על אף שיתופו של מיקולאיצי'ק ואנשיו בממשלה, הייתה המדינה על סף מלחמת אזרחים. מלחמת גרילה כנגד הכובשים הרוסיים וכנגד הממשלה התקיימה עד לשנת 1947 ובמקומות מסויימים אף עד לשנת 1956. אלמנטים רבים בחברה הפולנית סרבו לקבל את הקומוניזם, ותנועות מחתרת כגון ה-NIE, ושרידי אנשי הנ.ס.ז'. (ארגון מחתרת ימני קיצוני אשר התפלג מן הארמיה קריובה) המשיכו להלחם עד שהושמדו בידי המשטרה הפולנית אשר קיבלה אימון וסיוע מן הרוסים.
עד שנת 1947 השתלטו הקומוניסטים על הממשלה באופן מוחלט. באוקטובר 1947 נמלט מיקולאיצ'יק בחזרה ללונדון, והותיר את ההנהגה בידי הקומוניסטים בלבד. פולין הייתה לרפובליקה עממית קומוניסטית, התעשייה הולאמה, כמו גם הבנקים. עם זאת רעיונות שהועלו בידי קומוניסטים ותיקים להפוך את פולין לרפובליקה במסגרת ברית המועצות נדחו.

(המידע נאסף מאתר "ויקפדיה")

שליחת אי-מיילים

2005-07-11T14:05:00.000-07:00

אתמול ושלשום שלחנו אימיילים ל"יד ושם" ולקיבוץ בארי (שהוא הקיבוץ בו נקבר גרישא) על מנת לקבל קצת אינפורמציה וכלים להמשך הפרוייקט...
מחכים לתשובה.......

עוד תמונה שמצאנו של גרישא ברנשטיין:

הכניסה לאתר של הפלמ"ח

2005-07-09T02:59:00.000-07:00

נכנסתי לאתר של הפלמ"ח משום שהוזכר בפרטים הראשונים שהשגתי על גרישא שהוא עלה לארץ בשנת 1946 והצטרף לשורות הפלמ"ח
באתר של הפלמ"ח ישנו אותו המידע בדיוק כמו שמצאתי באתר "יזכור"...

תמונתו של גרישא ברנשטיין:

פרטים ראשוניים (יום ראשון של העבודה)

2005-07-06T11:21:00.000-07:00

ברנשטיין גרישא

בן מיכאל , נולד בדנציג, פולין. הוריו הקומוניסטים היגרו לרוסיה ושם קנה גרישא את השכלתו.
בכל שנות מלחמת העולם השנייה שירת בצבא האדום והשתתף בקרבות רבים נגד הגרמנים ולמרות גילו הצעיר הגיע לקצונה בחי-התותחנים.
עם תום המלחמה התקרב לציונות והיה בין מארגניה ופעיליה של "הבריחה" ממזרחה של אירופה לצרפת.
משהגיע לארץ בשנת 1946.
הצטרף לקיבוץ בארי בנגב וכעבור חודשים מספר התגייס למשטרת היישובים העבריים ושירת בחולדה.
אולם לאחר שנראה לו כי השירות בפלמ"ח יעיל יותר בתקופה של מאבק מאשר במשטרה הנתונה לפיקוד הבריטי, הצטרף לאחד מגדודי הפלמ"ח, שירת במחלקת עין-השופט, הועבר יחד עם חבריו לקיבוץ שמיר שבגליל ובפרוץ מלחמת העצמאות - לנגב, לשמור על צינור-המים וללוות את השיירות בדרך בין ניר עם לרחובות.
הוא השתתף גם בפעולות אחרות בכל דרכי הנגב.

ביום ה' באדר א' תש"ח (15.2.1948) נסע במשוריין בראש שיירה, שעברה ליד כפר המרצחים בריר.
גרישא מצא את הדרך חסומה וירד לפרק את המחסום.
בו ברגע פתחו הערבים באש.
הוא נפגע בצווארו ומת.
גרישא הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בקיבוץ בארי. ערירי היה בארץ, ללא הורים וללא קרובים.

checking

2005-07-06T11:17:00.000-07:00

...